אני יושבת לי בגינה בערב חורפי עם התה קינמון המחמם שלי ומנסה להבין את הסיבה לכיווץ של אזור האגן והרחם

אחד הדברים הראשונים שמהדהדים בי זו השליטה

אני מתבוננת שוב בכיווץ הזה ומגלה שהוא מגיע מהסטרס והלחץ שהכל יהיה במקום,

אני כל כך רוצה שהדברים יסתדרו כמו שאני רוצה. אבל זה לא תמיד הולך ככה.

לבריאה יש תוכניות אחרות והדברים בחיים שלי מסתדרים אחרת ממה שחשבתי.

וככל שאני מנסה להחזיק את השליטה בחיים ככה אני נכנסת למעגל של סטרס וכיווץ.

כיווץ של הרחם ושל העיכול, וגם הנשימה שטחית ולא מספקת.

אבל איך אני מפסיקה את הרצון בשליטה?

הרי ברור לי שאני תמיד ארצה שהדברים יקרו כמו שאני רוצה שיקרו.

אני לוקחת שלוק גדול מהחליטה ומתבוננת פנימה.

אחת ההבנות הראשונות שעולות בי היא, שהרצון בשליטה מביא לי סבל גדול לחיים.

וככל שאני מנסה לשלוט בכל פרט בחיי ולדעת מה יהיה, אני פשוט סובלת.

לא נהנת מהרגע הזה, רק דואגת הלאה.

אני יודעת, ברור שכולנו רוצים שליטה על החיים שלנו, שיהיו בדיוק כמו שרצינו ותכננו.

אבל תכלס זה לא באמת קורה, לבריאה יש תוכניות אחרות והדברים קורים בדרך אחרת לפעמים ממש לא לפי התוכנית שלנו, ואני מרגישה שככל שאני בהתנגדות לזרימה של החיים, ככל שאני מנסה להחזיק שליטה על הסיטואציה ואני כמובן לא מצליחה אני חווה רק סבל וכיווץ.

הבטן שלי מתכווצת ואני בלחץ אבל לא יוצא לי מזה כלום.

אני מרגישה שהשחרור של השליטה מתחיל בהבנה שאין לי שליטה על כלום.

השליטה שמה אותי ואת המיינד שלי כל הזמן או בעתיד או בעבר.

אני אף פעם לא פה. ברגע הזה.

אני חושבת על השניה הזו שאני שוכבת במיטה שלי בסוף היום ודואגת. ואני לא פה, לא מרגישה את הסדינים הרכים שנוגעים בי ואת הרוח הנעימה מהחלון. את כל הטוב והנוחות הזו. אני לא שם.

אני מטיילת לי בעולמות העתיד והעבר שלי, אני בראש, במיינד שלי, בשכל.

מטיילת וסובלת, תוכנית הלילה השנואה עלי.

ומנגד ממש פה לידי נמצאת הרחם שרק רוצה אותי בנוכחות. ברגע הזה, בהסכמה להיות ולחיות ברגע הזה.

להרגיש את הגוף. להירגע. להסכים לשחרר

מטורף כמה לשחרר זה הדבר הקשה ביותר.

אבל כשאני חושבת שוב על מה שהשליטה הזו נותנת לי, עולה בי מחשבה שהיא נותנת לי תחושת ביטחון וסדר.

שאני יודעת מה יהיה.

כן זה באמת ככה?

אני חושבת על זה שוב לעומק, ותכלס, במציאות שלי ממש אין לי מושג מה יהיה, ואם אני דואגת ומחפשת את השליטה אני ממש לא מרגישה ביטחון או סדר, ובסוף היום אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה, מנסה להירדם מרגישה ללא ביטחון וללא סדר, אני רק מתכווצת ולא מצליחה להירדם.

מכווצת חזק מבפנים.

רוצה לשלוט ודואגת מה יהיה עם כל דבר בחיי.

בשלב מסויים אחרי הרבה סיבובים במיטה, אני מרגישה שנמאס לי להילחם בכל המחשבות הללו, בעתיד או בעבר.

נמאס לי להיות עבד למיינד ולמחשבות.

ונמאס לי לסבול, אני חושבת על זה שאני רק בתחילת חיי, החיים שעוד יגיעו לא יהיו תחת שליטתי המלאה.

האם אני מוכנה לחיות את כל חיי בכיווץ הזה?

לעבור את כל החיים כשאני כל הזמן הולכת עם הראש בקיר כדי שהדברים יקרו כמו שאני רוצה? כמו התוכניות המדויקות שלי?

ממש לא. אני לא מוכנה לסבל הזה. אני רוצה לצאת לחופשי.

אני מוכנה להסכים לשחרר ולתת לחיים לזרום.

לעשות את המקסימום שלי בתוך הסיטואציה שאני נמצאת בה ואז לשחרר לתוצאה.

כי התוצאה לא שלי.

ועם הזמן והתרגול אני מרגישה יותר ויותר משוחררת בתוך המרחב הזה.

והרחם שלי יכולה לנשום בה. הכיווץ משתחרר ויש תנועה.

כיווץ זה ההפך מזרימה.

ואני מסכימה לזרום ולתת לרחם להגיד את שלה.

זו עבודה יום יומית של שחרור ההתנגדות וזרימה עם החיים אבל זו עבודה משתלמת שעם הזמן הופכת להיות דרך חיים ומובילה אותי לשחרור שאני מחפשת עבורי ועבור הרחם שלי.

ואני מזמינה גם אותך לנסות לקחת אוויר לבטן התחתונה באיטיות ולהסכים לשחרר שליטה רק היום או רק לכמה רגעים הקרובים.

זו ממש יציאת מצרים, השאלה לכמה רגעים תחליטי שאת משחררת את עצמך מהמיינד שלך.

בהצלחה..