בפרק הקודם סיפרתי על ההתנגדות שלי.

אני מרגישה שההתנגדות שלי להקשבה הרגשית של הרחם היא התנגדות חשובה.

אני מרגישה שבכל מה שקשור לראש אני שולטת יפה מאוד. מבחינתי זה לשחות ברדודים, זה לקלוע תמיד למטרה כי היא מטר ממני. אני מניחה עליה את החץ כמעט בלי מאמץ.

אבל בעולם הרגש ששם הרחם נמצאת יש גלים גדולים מידי, כשאני שם אני כבר ממש לא ברדודים וגם אין מציל בסביבה. ואם אשחה שם יותר מידי זמן אני יכולה אפילו לטבוע. הגלים שם גדולים ואין לי את השפה המתאימה והיכולת לתקשר איתם על מנת שלא יטביעו אותי.

אני מתבוננת עליהם מהצד ומרגישה שהגלים הגדולים של הרגש יכולים להציף לי את החיים ולמנוע ממני לתפקד כמו שצריך. בחלקם יש כאב גדול או סימני שאלה על החיים שלי והסביבה שבה אני חיה. הם מראים לי נקודות או רגעים בחיי בצורה שונה שלא ראיתי עד עכשיו ואני מתחילה לשאול שאלות.

לאט לאט אני מתחילה להבין שיש עולם רגשי שלא חי דרך הראש אלא דרך הגוף שלי, דרך הלב והרחם שלי. והוא עולם עם שפה אחרת לגמרי שאני צריכה להתחיל ללמוד אם אני רוצה ללמוד לחיות גם בעולם שלה.

תהיתי איך להתחיל והחלטתי בלפתוח פתח קטן, פתח קטן להצפה הרגשית הזו, כאב אחר כאב. קונפליקט אחרי קונפליקט. פתחתי חריץ קטן בדלת וזה התחיל לטפטף עלי ומידי פעם גם לשטוף אותי.

למדתי לדבר את השפה של הלב. הלב והרחם שפה רגשית שאין בה מטרות או נקודות ציון.

כל מה שהלב והרחם שלי רוצים זה הקשבה אכפתיות וריפוי.

התוצאות שהמוח מחפש הם לא מנת חלקם של עולם הרגשות.

ככל שהתקדמתי ופתחתי לעצמי את הפתח לעולם הרגש של הרחם התחלתי להישטף בעוד כאבים וקונפליקטים רגשיים שאיימו להטביע אותי. אבל עם הזמן אחרי השטף הגדול גיליתי עולם חדש ונעים שיכול למלא את הלב שלי בכיף גדול ובשמחה.

היום כשאני מסתכלת אחורה ורואה איך נתתי לזה לשטוף אותי.

אני רואה שזה היה רעיון קצת מופרע אבל הרגשתי שאין לי דרך אחרת. הרגשתי שאני צריכה לעבור דרך הכאב הזה כדי לתת לו את הריפוי שלו ורק אז הוא יפסיק להטריד ולהכאיב לי.

השטף הרגשי הזה היה חזק והרגיש לי כמו גל מטלטל. זו הרגשה מוזרה לתת לכל הרגשות לצוף ולהיות לי בגוף אבל אחרי שהם הציפו אותי הם נשטפו החוצה כמו גל. והבנתי שכל מה שרגש רוצה זה להיות.

הוא לא מחפש פתרון וגם לא תשובה. ברור שלכל רגש יש סיפור לספר לי.

על כמה קשה לי פה ואיך לא קיבלתי את כל מה שרציתי מההורים או מהסביבה אבל מתחת לכל סיפור יש כאב ורגש שרק רוצה להישטף החוצה. ועצם האפשרות שנתתי לרגש להישטף החוצה בדיבור, בכתיבה, או בציור כבר הייתה לי הקלה.

היו דברים ספציפיים בחיים שלי שגיליתי שיש בהם קונפליקט או כאב אז סימנתי אותם. והבטחתי לעצמי שאטפל בהם. אבל עצם ההסכמה להיות ברגש כבר התחילה בי ריפוי חדש.

עוד משהו שהשכלתי להבין בתהליך הזה ושיחרר אצלי פחד גדול זה שלא חייבים להיות שמחים ומאושרים כל הזמן.

אני יודעת שזה ממש משפט כפירה בעולם השפע המודרני אבל ככה אני מרגישה. אם אני מתאמצת להיות שמחה כל הזמן ולא נותנת מקום גם לכאבים ולרגשות ה"כואבים" יותר לעבור דרכי אני לא מצליחה להרגיש גם את השמחה באמת. עצם המאמץ לשמוח תמיד ושהכל יהיה בסדר כל הזמן הוא לא אפשרי עבורי והדחיפה התמידית לשם מתישה אותי. יש ימים שרגשות כואבים שוטפים אותי וזה בסדר. גם תורה של השמחה תגיע. ואחרי שנתתי מקום לכל הרגשות שלי להיות במלוא עוצמתם אז גם כשמתעוררת בי שמחה היא גדולה צבעונית וממלאת אותי באושר.

וכשאני מול הקונפליקט הזה של המוח מול הלב והרחם, אני מרגישה שככל שאני בהתנגדות לעולם הרגש ולגוף. ככל שאני בעצירות רגשית. ככל שאני חווה הכל דרך הראש ואני לא נותנת לרחם וללב שלי לספר את הסודות והרגשות הכמוסים שלהם, כך הרחם שלי עצבנית יותר מכווצת יותר ופותחת נגדי במלחמה.

אין זרימה חלקה בניינו.

חום בראש וקור בלב.

ההפך הגמור מהטבע שלנו. כל האנרגיה הרגשית והחמה מתרכזת בראש והרגש והאינטואיציה שמגיעים מהצ'אקרות התחתונות שלי ריקות וחסומות. הן מתות מקור ומחוסר זרימה.

ההפך מהטבע שלנו, שבו האזורים התחתונים שלנו הם אזורים של חום תנועה רגש ותשוקה והאזור של הראש הוא יותר קר ושקט ורגוע. והתנועה ההפוכה הזו גם לא נעימה לראש שלי, גם לו יש יכולת להכיל כמות אנרגיה מסוימת וכשהיא עוברת את הגבול נוצר בלאגן בראש ואי שקט. המוח חושב וחושב מרגיש ומספר סיפורים ללא הפסקה.

אני מרגישה שהמוח שלי גם רוצה לצאת לחופשי. הוא לא רוצה לקחת על עצמו את כל התפקידים. הוא רוצה רק את החלק שלו.

הוא רוצה איזון.

איזון זה שם המשחק. מי לא רוצה להיות באיזון?

אני חושבת שהייתי באיזון רק כמה רגעים בודדים בחיי. וזה לא כזה רע. הגוף יוצא מאיזון וחוזר לאיזון כל הזמן. אנחנו גמישים ונעים במרחב אבל צריך ללמוד גם לחזור לאיזון שלנו. ועכשיו אני לומדת. וככל שאני מעמיקה בזה רגעי האיזון מתרבים בחיי.

אחרי תקופה ארוכה שחסמתי את הרגשות שנאגרו ברחם ובלב שלי הגיע שיטפון רגשי, פתחתי חריץ קטן בדלת וזה התחיל לטפטף עלי ומידי פעם לשטוף אותי. אבל אחרי הגלים של הכאב והקושי גיליתי גלים אחרים של רגש אחר ושיחות אחרות.

אחרי שהרחם הרגישה בטוחה ושמקשיבים לה היא סיפרה לי גם דברים אחרים.

היא התחילה לתת לי עצות טובות שגרמו לי לאושר ולעזרה לי לעשות בחירות טובות יותר שמביאות אותי למקום יותר נעים וטוב עבורי.

חשבתי שזהו זה הסוף אבל ביני לבינה עמדו עוד כמה עניינים שחסמו את הדרך.

והכיווץ עדיין לא נרגע לגמרי. היינו בתקופות טובות יותר ותקופות טובות פחות.

והייתי נחושה למצוא מה עוד מפריעה לה. מה גורם לה להמשיך להתכווץ ולהכאיב לי.

ושם כבר מצאתי סיפור אחר. סיפור על שליטה. מי לא רוצה שליטה?

כולנו.. ואני במיוחד. אבל מה הקשר בין הרצון בשליטה לרחם שלי?

זה כבר סיפור לפרק הבא..