אז איך התחלתי לדבר עם הרחם שלי?

הסיפור מתחיל לפני כעשר שנים 

כשהייתי בתיכון, 

די לא סבלתי את הרחם שלי, זאת אומרת, הרגשתי שהיא איבר מיותר.

את האמת, לא הרגשתי צורך לקבל מחזור כל חודש,

זה לא היה משמעותי בעיניי, 

ויותר מזה -זה סתם היה נראה לי כמו פשלה של הבריאה,

מין קונספט מוזר שכזה של איך דופקים את הנשים וגורמים להן לדמם ולסבול לפחות שבוע בחודש.

זאת היתה עוד דרך להוכיח לי שנשים תמיד צריכות לסבול יותר מהגברים,

ותכלס כאב לי. 

כאב לי מאוד.

 כל חודש הייתי מוצאת את עצמי נגררת בבוקר למטבח כדי לאכול משהו קטן ולקחת משכך כאבים, 

כדי שאוכל לשכך את הכאב הנורא הזה.

הייתי לוקחת משככי כאבים ברצף כל 4-5 שעות כשהרגשתי את הכאב מזדחל אלי,

ישר בלעתי את כדור "הפלא" שמעלים לי את הכאבים.

העברתי ככה את רוב ימי הווסת בזמן התיכון שלי, וכך גם בהמשך גם בשירות שלי, 

רציתי לחיות כמו כולן ולא רציתי לתת לווסת למנוע ממני לתפקד ולחיות.

זה נמשך כך תקופה ארוכה. 

אבל ביום אחד, יום ווסת סטנדרטי, כשקמתי מהמיטה כאובה מכאבי הווסת שלי, ולקחתי את המשכך כאבים, הכאב פשוט לא חלף.

וכאב לי, כאב לי מאוד. 

רציתי להתחיל את היום שלי אבל הרחם שלי עמדה חוצץ ביני לבין חיי החופש הנטולים מכאבים שלי.

רציתי לצאת ולחיות אבל לא יכולתי.

אז התעצבנתי, 

התעצבנתי על הרחם שלי, 

איבר מיותר ומעצבן שתוקע לי את כל החיים, ומונע ממני את החופש שאני מחפשת, 

תוקע אותי בבית עם הכאבים הללו, 

למה? למה זה קורה לי?

הייתי חסרת עצות, וברגע של כאב גדול אמרתי לעצמי 

"אוקי, בוא ננסה לדבר עם הרחם ולהסביר לה שכואב לי ושתפסיק"

אז ניסיתי

והיא כמובן לא ענתה

הייתה תחושה כזו של הלם, הרגשתי שהיא בשוק.

"לא יודעת.. אף פעם לא דיברנו.. מאיפה נפלת עלי עכשיו?"

וגם לא ממש ידעתי מה להגיד לה…

"היי…"?

אז פשוט ניגשתי ישר לעניין ואמרתי לה את מה שאני באמת מרגישה,

"אני שונאת אותך!"

"את איבר מיותר ותפסיקי להכאיב לי את הסיוט של החיים שלי!"

כמובן שהיא לא ענתה לי בחזרה.

הרגשתי שלא הייתה לה תשובה אבל היא כעסה. 

ידעתי שהיא כעסה, היא כל הזמן כועסת. כועסת ומכאיבה לי.

ניסיתי לפתוח איתה שוב כמה פעמים את שיחות השלום, ניסיתי לנהל את הסכסוך איתה בצורה יפה.

אמרתי לה: "תראי אני אשתמש בתחבושות מכותנה אורגנית ואביא לגוף שלי אוכל טוב ומזין ואשים עליך בקבוק חם ואת בתמורה לזה תפסיקי להכאיב לי"

מה אני אגיד לכן… 

הסכסוך הישראלי פלסטיני קטן ליד זה.

היא לא התרצתה והמשיכה בכל הכוח להכאיב לי.

 ידעתי שהיא כועסת אבל לא ידעתי על מה,

לנסות לדבר איתה זה כמו לנסות לדבר עם מתבגרת נוהמת,

כל מה שהיה לה הגיד זה מממממממממממ עצבני או גרררררררר כועס של "תעזבי אותי"

אז עזבתי אותה והטבעתי אותה במשככי כאבים יותר חזקים שהפכו להיות חברי הטובים עוד מימי התיכון.

משככי כאבים חזקים יותר VS רחם

משככי כאבים כפולים וחזקים לוקחים ובגדול. 

בינתיים ידעתי שהמצב שלה מחמיר ככל שהזמן עובר. והכי גרוע שהיא תקועה בתוכי, גורלי נקשר בגורלה.

ועוד כמה זמן גם המשככי כאבים החזקים יותר לא יעבדו, ואז מה אני יעשה?

בשלב מסוים כשהבנתי שהמצב מחמיר ואל הכאבים נוספו עם הזמן תופעות נוספות, וגם את משככי הכאבים כבר היה צריך להכפיל שוב, הבנתי שאולי כדאי לנקוט בשיטה אחרת. 

רציתי להטיב איתה ושנתחיל להסתדר, אבל לא ממש ידעתי איך. 

התחלתי לחפש רמז או משהו אפילו קטן שיטיב איתה, והדבר הראשון שמצאתי היה דווקא מתחת לאף שלי.

ואיתו התחלתי,

לנשום. 

כן, לנשום.

את נושמת?

כמובן, הרי אם את לא נושמת את לא פה, אבל איזה נשימות?

הופתעתי להבין ולראות שהנשימה שלי לא תקינה, רוב היום אני עוצרת את הנשימה שלי, הנשימה הופכת להיות שטחית ולא מתפשטת לי בגוף אלא נעצרת לי בראש.

אבל לא רק זה, בתוך הנשימה מצאתי עניין נוסף שגרם לרחם שלי לכאב, מבלי שבכלל שמתי לב.

אבל על זה נדבר כבר בפעם הבאה.