זה קטע מטורף. כבר בעוברות אנחנו מכילות בתוכנו את כל הביציות של הילדים העתידיים שלנו.

אז חוץ החלק הפיזי שאשכרה את נוצרת מהדם וה-DNA של סבתא שלך וירשת ממנה את הגנים שלה,  את יורשת ממנה עוד כמה דברים.

דברים רגשיים. חוץ מהגנים הפיזיים את יורשת גם גנים רגשיים.

מה זה גנים רגשיים?

מכירה את זה שיש איזה התנהגות של סבתא שלך שאת רואה גם אצל אמא שלך ואז היא מזדחלת גם אליך בפתאומיות ואת נבהלת?

אז זה זה.

איך זה קורה?

כמו כל גן של סכרת או שיער מתולתל. גם הגנים הרגשיים שלנו עוברים. זה פלא. או שלא.. תלוי מה מעבירים לי והאם אני רוצה להשאיר את זה אצלי.

כל רגש, תכונה או אמונה שעוברת בירושה גנטית משפיעה על החיים הפיזיים והרגשיים שלי.

גם אם זה לא מתאים לי. לפעמים אני מרגישה ממשיכת השושלת בעל כורחי. כי גם אם זה לא "גן" שמוצא חן בעיניי. אני נאלצת לקבל ולהעביר אותו הלאה.

ואם זה משהו רגשי שתוקע אותי אז קשה לי לשחרר אותו ואני מרגישה קצת חסרת אונים מולו.

איפה אני ראיתי את בחיים שלי?

כשהתחלתי לצאת עם כל מיני גברים שמצאו חן בעיניי. הייתי כבר אחרי השירות שלי. ואחרי שיצא לי לצאת עם כמה וכמה גברים פתאום הרגשתי שיש בכל הגברים האלה מוטיב חוזר.

מה היה שם?

הרגשתי שאני יוצאת עם גברים שלא לא מעריכים נשים. הם לא תמיד אמרו משהו מסוים על זה או התנהגו בחוסר כבוד אבל זה היה ההלך רוח שלהם. הרגשתי את זה בין המילים שלהם.

ושאלתי את עצמי למה זה קורה. וזה הדהד בי התחושה הזו וחשבתי לעצמי- האם אני מעריכה נשים?

לא יודעת..

אולי לא. אבל למה לא. לא יודעת. אז נשמתי עמוק ושאלתי את הרחם שלי מה היא חושבת על נשים.

היא אומרת שנשים הן עלובות.

וואו. למה?

ככה.

ביקשתי ממנה שתראה לי למה.

בחיים שלי מעולם לא נתקלתי באמרה או מחשבה כזו אז למה היא מרגישה ככה?

אז היא הראתה לי, היא הראתה לי אישה אחרת. אישה בשושלת המשפחתית שלי. אישה שלא קיבלה הזדמנות להראות את היכולות שלה ושאר האחים שלה כן.

למה? בגלל שהיא אישה. והעלבון שלה היה כל כך גדול שהיא ספגה את עמוק פנימה והאמינה בזה שנשים הן עלובות. וזה כאב לה מאוד. וגם לי ברחם. מבלי שידעתי למה בכלל.

ביקשתי ממנה להסכים לתת מקום לכאב ולספר לי עליו. אחר כך עזרתי לה להבין שזה בכלל לא נכון ולהתחיל לראות את עצמה באור האמיתי שלה. היא הסכימה. וגם הסכימה לשחרר את האמונה הזו ממנה וגם ממני.

שחרור של דורות.

הרגשתי שהאמונה הזו משתחררת גם ממני. איזו הקלה.

המפגש איתה היה מדהים. אבל גם מוזר. איך זה קורה בכלל?

מסתבר שהרחם שלנו אוגרת.

אוגרת אמונות ורגשות, טראומות ומחשבות מהאימהות והסבתות שלנו ועוד הרבה דורות אחורה. אמונות על נשים ועל גברים אבל גם על נשיות, מיניות ויצירה. הכל נשאר שם ברחם.

פתאום אני רואה שאולי לא באתי דף חלק לעולם הזה כמו שחשבתי.

זה מטלטל. אבל גם משחרר. לא הכל אני יצרתי. אני לא היוצרת הבלעדית של כל דפוסי ההתנהגות שלי.

וגם, יש דרך לריפוי. אני יכולה להשתחרר מכל האמונות האלה ולהתקדם הלאה בחיי.

לתת לרחם שלי לזרום בנינוחות. מבלי עומס של רגשות ואמונות מדורות קודמים.

אני מרגישה שהדרך לשחרור קרובה. אבל יש עוד דרך.

מה עוד יהיה בה? אני כבר סקרנית לגלות.

הפוסט פרק שישי – הגנים הרגשיים שלי הופיע לראשונה ב-עינת פישהיימר.

אחד הדברים הראשונים שמהדהדים בי זו השליטה

אני מתבוננת שוב בכיווץ הזה ומגלה שהוא מגיע מהסטרס והלחץ שהכל יהיה במקום,

אני כל כך רוצה שהדברים יסתדרו כמו שאני רוצה. אבל זה לא תמיד הולך ככה.

לבריאה יש תוכניות אחרות והדברים בחיים שלי מסתדרים אחרת ממה שחשבתי.

וככל שאני מנסה להחזיק את השליטה בחיים ככה אני נכנסת למעגל של סטרס וכיווץ.

כיווץ של הרחם ושל העיכול, וגם הנשימה שטחית ולא מספקת.

אבל איך אני מפסיקה את הרצון בשליטה?

הרי ברור לי שאני תמיד ארצה שהדברים יקרו כמו שאני רוצה שיקרו.

אני לוקחת שלוק גדול מהחליטה ומתבוננת פנימה.

אחת ההבנות הראשונות שעולות בי היא, שהרצון בשליטה מביא לי סבל גדול לחיים.

וככל שאני מנסה לשלוט בכל פרט בחיי ולדעת מה יהיה, אני פשוט סובלת.

לא נהנת מהרגע הזה, רק דואגת הלאה.

אני יודעת, ברור שכולנו רוצים שליטה על החיים שלנו, שיהיו בדיוק כמו שרצינו ותכננו.

אבל תכלס זה לא באמת קורה, לבריאה יש תוכניות אחרות והדברים קורים בדרך אחרת לפעמים ממש לא לפי התוכנית שלנו, ואני מרגישה שככל שאני בהתנגדות לזרימה של החיים, ככל שאני מנסה להחזיק שליטה על הסיטואציה ואני כמובן לא מצליחה אני חווה רק סבל וכיווץ.

הבטן שלי מתכווצת ואני בלחץ אבל לא יוצא לי מזה כלום.

אני מרגישה שהשחרור של השליטה מתחיל בהבנה שאין לי שליטה על כלום.

השליטה שמה אותי ואת המיינד שלי כל הזמן או בעתיד או בעבר.

אני אף פעם לא פה. ברגע הזה.

אני חושבת על השניה הזו שאני שוכבת במיטה שלי בסוף היום ודואגת. ואני לא פה, לא מרגישה את הסדינים הרכים שנוגעים בי ואת הרוח הנעימה מהחלון. את כל הטוב והנוחות הזו. אני לא שם.

אני מטיילת לי בעולמות העתיד והעבר שלי, אני בראש, במיינד שלי, בשכל.

מטיילת וסובלת, תוכנית הלילה השנואה עלי.

ומנגד ממש פה לידי נמצאת הרחם שרק רוצה אותי בנוכחות. ברגע הזה, בהסכמה להיות ולחיות ברגע הזה.

להרגיש את הגוף. להירגע. להסכים לשחרר

מטורף כמה לשחרר זה הדבר הקשה ביותר.

אבל כשאני חושבת שוב על מה שהשליטה הזו נותנת לי, עולה בי מחשבה שהיא נותנת לי תחושת ביטחון וסדר.

שאני יודעת מה יהיה.

כן זה באמת ככה?

אני חושבת על זה שוב לעומק, ותכלס, במציאות שלי ממש אין לי מושג מה יהיה, ואם אני דואגת ומחפשת את השליטה אני ממש לא מרגישה ביטחון או סדר, ובסוף היום אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה, מנסה להירדם מרגישה ללא ביטחון וללא סדר, אני רק מתכווצת ולא מצליחה להירדם.

מכווצת חזק מבפנים.

רוצה לשלוט ודואגת מה יהיה עם כל דבר בחיי.

בשלב מסויים אחרי הרבה סיבובים במיטה, אני מרגישה שנמאס לי להילחם בכל המחשבות הללו, בעתיד או בעבר.

נמאס לי להיות עבד למיינד ולמחשבות.

ונמאס לי לסבול, אני חושבת על זה שאני רק בתחילת חיי, החיים שעוד יגיעו לא יהיו תחת שליטתי המלאה.

האם אני מוכנה לחיות את כל חיי בכיווץ הזה?

לעבור את כל החיים כשאני כל הזמן הולכת עם הראש בקיר כדי שהדברים יקרו כמו שאני רוצה? כמו התוכניות המדויקות שלי?

ממש לא. אני לא מוכנה לסבל הזה. אני רוצה לצאת לחופשי.

אני מוכנה להסכים לשחרר ולתת לחיים לזרום.

לעשות את המקסימום שלי בתוך הסיטואציה שאני נמצאת בה ואז לשחרר לתוצאה.

כי התוצאה לא שלי.

ועם הזמן והתרגול אני מרגישה יותר ויותר משוחררת בתוך המרחב הזה.

והרחם שלי יכולה לנשום בה. הכיווץ משתחרר ויש תנועה.

כיווץ זה ההפך מזרימה.

ואני מסכימה לזרום ולתת לרחם להגיד את שלה.

זו עבודה יום יומית של שחרור ההתנגדות וזרימה עם החיים אבל זו עבודה משתלמת שעם הזמן הופכת להיות דרך חיים ומובילה אותי לשחרור שאני מחפשת עבורי ועבור הרחם שלי.

ואני מזמינה גם אותך לנסות לקחת אוויר לבטן התחתונה באיטיות ולהסכים לשחרר שליטה רק היום או רק לכמה רגעים הקרובים.

זו ממש יציאת מצרים, השאלה לכמה רגעים תחליטי שאת משחררת את עצמך מהמיינד שלך.

בהצלחה..

הפוסט פרק חמישי – התנגדות ושליטה הופיע לראשונה ב-עינת פישהיימר.

אני מרגישה שההתנגדות שלי להקשבה הרגשית של הרחם היא התנגדות חשובה.

אני מרגישה שבכל מה שקשור לראש אני שולטת יפה מאוד. מבחינתי זה לשחות ברדודים, זה לקלוע תמיד למטרה כי היא מטר ממני. אני מניחה עליה את החץ כמעט בלי מאמץ.

אבל בעולם הרגש ששם הרחם נמצאת יש גלים גדולים מידי, כשאני שם אני כבר ממש לא ברדודים וגם אין מציל בסביבה. ואם אשחה שם יותר מידי זמן אני יכולה אפילו לטבוע. הגלים שם גדולים ואין לי את השפה המתאימה והיכולת לתקשר איתם על מנת שלא יטביעו אותי.

אני מתבוננת עליהם מהצד ומרגישה שהגלים הגדולים של הרגש יכולים להציף לי את החיים ולמנוע ממני לתפקד כמו שצריך. בחלקם יש כאב גדול או סימני שאלה על החיים שלי והסביבה שבה אני חיה. הם מראים לי נקודות או רגעים בחיי בצורה שונה שלא ראיתי עד עכשיו ואני מתחילה לשאול שאלות.

לאט לאט אני מתחילה להבין שיש עולם רגשי שלא חי דרך הראש אלא דרך הגוף שלי, דרך הלב והרחם שלי. והוא עולם עם שפה אחרת לגמרי שאני צריכה להתחיל ללמוד אם אני רוצה ללמוד לחיות גם בעולם שלה.

תהיתי איך להתחיל והחלטתי בלפתוח פתח קטן, פתח קטן להצפה הרגשית הזו, כאב אחר כאב. קונפליקט אחרי קונפליקט. פתחתי חריץ קטן בדלת וזה התחיל לטפטף עלי ומידי פעם גם לשטוף אותי.

למדתי לדבר את השפה של הלב. הלב והרחם שפה רגשית שאין בה מטרות או נקודות ציון.

כל מה שהלב והרחם שלי רוצים זה הקשבה אכפתיות וריפוי.

התוצאות שהמוח מחפש הם לא מנת חלקם של עולם הרגשות.

ככל שהתקדמתי ופתחתי לעצמי את הפתח לעולם הרגש של הרחם התחלתי להישטף בעוד כאבים וקונפליקטים רגשיים שאיימו להטביע אותי. אבל עם הזמן אחרי השטף הגדול גיליתי עולם חדש ונעים שיכול למלא את הלב שלי בכיף גדול ובשמחה.

היום כשאני מסתכלת אחורה ורואה איך נתתי לזה לשטוף אותי.

אני רואה שזה היה רעיון קצת מופרע אבל הרגשתי שאין לי דרך אחרת. הרגשתי שאני צריכה לעבור דרך הכאב הזה כדי לתת לו את הריפוי שלו ורק אז הוא יפסיק להטריד ולהכאיב לי.

השטף הרגשי הזה היה חזק והרגיש לי כמו גל מטלטל. זו הרגשה מוזרה לתת לכל הרגשות לצוף ולהיות לי בגוף אבל אחרי שהם הציפו אותי הם נשטפו החוצה כמו גל. והבנתי שכל מה שרגש רוצה זה להיות.

הוא לא מחפש פתרון וגם לא תשובה. ברור שלכל רגש יש סיפור לספר לי.

על כמה קשה לי פה ואיך לא קיבלתי את כל מה שרציתי מההורים או מהסביבה אבל מתחת לכל סיפור יש כאב ורגש שרק רוצה להישטף החוצה. ועצם האפשרות שנתתי לרגש להישטף החוצה בדיבור, בכתיבה, או בציור כבר הייתה לי הקלה.

היו דברים ספציפיים בחיים שלי שגיליתי שיש בהם קונפליקט או כאב אז סימנתי אותם. והבטחתי לעצמי שאטפל בהם. אבל עצם ההסכמה להיות ברגש כבר התחילה בי ריפוי חדש.

עוד משהו שהשכלתי להבין בתהליך הזה ושיחרר אצלי פחד גדול זה שלא חייבים להיות שמחים ומאושרים כל הזמן.

אני יודעת שזה ממש משפט כפירה בעולם השפע המודרני אבל ככה אני מרגישה. אם אני מתאמצת להיות שמחה כל הזמן ולא נותנת מקום גם לכאבים ולרגשות ה"כואבים" יותר לעבור דרכי אני לא מצליחה להרגיש גם את השמחה באמת. עצם המאמץ לשמוח תמיד ושהכל יהיה בסדר כל הזמן הוא לא אפשרי עבורי והדחיפה התמידית לשם מתישה אותי. יש ימים שרגשות כואבים שוטפים אותי וזה בסדר. גם תורה של השמחה תגיע. ואחרי שנתתי מקום לכל הרגשות שלי להיות במלוא עוצמתם אז גם כשמתעוררת בי שמחה היא גדולה צבעונית וממלאת אותי באושר.

וכשאני מול הקונפליקט הזה של המוח מול הלב והרחם, אני מרגישה שככל שאני בהתנגדות לעולם הרגש ולגוף. ככל שאני בעצירות רגשית. ככל שאני חווה הכל דרך הראש ואני לא נותנת לרחם וללב שלי לספר את הסודות והרגשות הכמוסים שלהם, כך הרחם שלי עצבנית יותר מכווצת יותר ופותחת נגדי במלחמה.

אין זרימה חלקה בניינו.

חום בראש וקור בלב.

ההפך הגמור מהטבע שלנו. כל האנרגיה הרגשית והחמה מתרכזת בראש והרגש והאינטואיציה שמגיעים מהצ'אקרות התחתונות שלי ריקות וחסומות. הן מתות מקור ומחוסר זרימה.

ההפך מהטבע שלנו, שבו האזורים התחתונים שלנו הם אזורים של חום תנועה רגש ותשוקה והאזור של הראש הוא יותר קר ושקט ורגוע. והתנועה ההפוכה הזו גם לא נעימה לראש שלי, גם לו יש יכולת להכיל כמות אנרגיה מסוימת וכשהיא עוברת את הגבול נוצר בלאגן בראש ואי שקט. המוח חושב וחושב מרגיש ומספר סיפורים ללא הפסקה.

אני מרגישה שהמוח שלי גם רוצה לצאת לחופשי. הוא לא רוצה לקחת על עצמו את כל התפקידים. הוא רוצה רק את החלק שלו.

הוא רוצה איזון.

איזון זה שם המשחק. מי לא רוצה להיות באיזון?

אני חושבת שהייתי באיזון רק כמה רגעים בודדים בחיי. וזה לא כזה רע. הגוף יוצא מאיזון וחוזר לאיזון כל הזמן. אנחנו גמישים ונעים במרחב אבל צריך ללמוד גם לחזור לאיזון שלנו. ועכשיו אני לומדת. וככל שאני מעמיקה בזה רגעי האיזון מתרבים בחיי.

אחרי תקופה ארוכה שחסמתי את הרגשות שנאגרו ברחם ובלב שלי הגיע שיטפון רגשי, פתחתי חריץ קטן בדלת וזה התחיל לטפטף עלי ומידי פעם לשטוף אותי. אבל אחרי הגלים של הכאב והקושי גיליתי גלים אחרים של רגש אחר ושיחות אחרות.

אחרי שהרחם הרגישה בטוחה ושמקשיבים לה היא סיפרה לי גם דברים אחרים.

היא התחילה לתת לי עצות טובות שגרמו לי לאושר ולעזרה לי לעשות בחירות טובות יותר שמביאות אותי למקום יותר נעים וטוב עבורי.

חשבתי שזהו זה הסוף אבל ביני לבינה עמדו עוד כמה עניינים שחסמו את הדרך.

והכיווץ עדיין לא נרגע לגמרי. היינו בתקופות טובות יותר ותקופות טובות פחות.

והייתי נחושה למצוא מה עוד מפריעה לה. מה גורם לה להמשיך להתכווץ ולהכאיב לי.

ושם כבר מצאתי סיפור אחר. סיפור על שליטה. מי לא רוצה שליטה?

כולנו.. ואני במיוחד. אבל מה הקשר בין הרצון בשליטה לרחם שלי?

זה כבר סיפור לפרק הבא..

הפוסט פרק רביעי – יציאה מאזור הנוחות שלי אל מרחב הרגשות הופיע לראשונה ב-עינת פישהיימר.

למה שאני אכווץ את החלק התחתון של הגוף שלי כל הזמן?

ולמה אני מתכווצת אוטומטית ברגעים מסוימים ביום יום שלי?

כבר הבנתי שלעיתים יש סיטואציות ספציפיות שלא נעימות לי אז אני מתכווצת,

כשאני נמצאת בסביבה שלא נעימה לי, אנשים שלא נעימים לי, כשאני נכנסת לסיטואציה מכעיסה או מעליבה.

אבל למה זה נמשך על פני ימים שלמים?

למה אני נמצאת בעשייה של דברים שאני אוהבת, עם אנשים שאני אוהבת ואני עדיין בכיווץ?

אז שאלתי את עצמי למה, מידי פעם במשך היום העליתי לעצמי את הלמה הזה.

למה זה קורה לי?

ובשלב מסוים אחרי הרבה "למה", נפלה עלי ההבנה, הבנתי שאני עסוקה בכל כך הרבה עשייה ומחשבות עד שאני לא מפנה מקום להרגיש את הגוף שלי בכלל ואת הרחם בפרט.

ואני פשוט חונקת את הרחם, מרוב לחץ ושהייה בראש.

חונקת ומכווצת.

אני כמעט אף פעם לא בהתבוננות ובתשומת לב לתחושות הגוף שלי, ולרחם.

אני מרגישה את הרגשות או הכאבים והצרכים של הגוף רק כשהם צועקים עלי.

את הלחישות והניואנסים הקטנים אני כמעט ולא מרגישה.

וזה לא שלא הבעתי את הרגשות שלי. הבעתי אותם. אבל הבעתי אותם מהראש.

וכשמגיע זמן הווסת, והרחם מנסה להתפנות, התנועה הטבעית של השחרור שהרחם רוצה לעשות חסומה על ידי הכיווץ. הכיווץ הפיזי והרגשי.

כל החודש רק כיווצתי וכיווצתי אותה, אם כל כלי דם מכווצים וחסומים, וגם העולם הרגשי שלי עם מסך שחור עליו. איך תהיה זרימה חלקה החוצה?

איך הרחם תרגיש משוחררת ותתפנה בקלות?

אז חשבתי לעצמי למה זה קורה?

חשבתי על החסימה הזאת, חסימה מרוב לחץ

הלחץ היום יומי שאני נמצאת בו כל היום, כל היום אני בראש שלי, חיה את חיי דרך הראש.

תכלס אני לא בן אדם לחוץ וגם לא מוטל עלי הרבה לחץ או אחריות גדולה מאוד.

ובכל זאת, אני כמעט כל היום נמצאת בראש, בעולם המחשבות, ברציונל.

למה אני נמצאת כל היום בראש ובמחשבות?

שאלתי את עצמי, וזה הדהד בי תקופה.

לאט לאט הבנתי שבמקום שבו גדלתי הראש נחשב למוביל

שכחתי מהרחם והרכות שבי כבר שנים ארוכות עד שנדמה לי שנולדתי ככה

וככל שאני יותר בראש שלי ובמחשבות, הסטרס מתגבר..

אני לא באמת לחוצה, הראש שלי שהוא השולט מוביל אותי וכל האנרגיה מרוכזת בחלק העליון של הגוף שלי.

הוחלק התחתון שלי, עולם התשוקה והרגש נשאר חסום אנרגטית וגם פיזית

וממש יכולתי לראות איך שאני מתחילה לכווץ ולחנוק את הרחם שלי.

עצוב לגלות את זה

אבל באותה מידה גם משמח לחשוף תובנות ולהניע שינוי.

אני מרגישה לפעמים שהרחם היא המהות הרכה שבי

והיא מחוברת ללב שלי

ויש מלחמה בין הלב לשכל. גם אצלך זה ככה?

כל הריכוז האנרגטי שלי הולך לשכל, לראש שלי המוביל והחכם

והרחם?

הרחם נשארת מושתקת ואפילו חסומה

היא הרי לא מחוברת למציאות שלי, לא מניעה לתוצאות ולא מדברת בהגיון,

ולכן אני כמעט ולא אקשיב לה

זה לא ריאלי וחשוב מה שיש לה להגיד.

את התואר היא לא תביא לי וגם לא את המילה הנכונה בדיון הבא שאכנס אליו.

אבל עזבי אותה.

מה איתי? אני מאושרת בסוף?

מאושרת מלהשאיר אותה בצד ולתת את המושכות לראש שלי?

האמת היא שלא.

האמת שאני תקועה בלופ של המחשבות.

חושבת שמהראש יגיע האושר, השחרור, והחופש.

הייתה בי תמיד הרגשה שבטוח יש פה עוד משהו שלא הבנתי אם רק אפצח אותו בראש הכל יסתדר.

ככה חשבתי, אבל היום אני כבר יודעת. אם רק הייתי נותנת לה להיות נוכחת, אם רק הייתי נותנת לרחם להיות בעלת ערך בעיניי, לראות בה את הטוב ולהקשיב, אולי אז הייתי נרגעת, חומלת על עצמי ונותנת לה מקום.

והיא הייתה מחזירה לי כפליים, ונותנת לי עומקים רגשיים חדשים שלא הכרתי בי. ושמחה גדולה.

רק הייתי צריכה לפתוח לה את הפתח.

ואני רוצה לספר לכן שההשתקה של הרחם והכיווץ לא זרים לי.

חייתי איתם שנים וגם היום אני מוצאת את עצמי לעיתים בכיווץ הזה

כשהוא מגיע אני רואה אותו ומשתדלת לעצור רגע, להקשיב ולשחרר,

לנשום עמוק ולתת לרחם להיות נוכחת בחיי.

אני דואגת מידי יום להפנות את האנרגיה המיקוד וההתעסקות שלי לפלג הגוף התחתון שלי.

לחוש אותו ולהיות בו כמה שיותר, לנשום אליו נשימות עמוקות.

זה שם אותי בנוכחות, במקום הרגשי שלא תמיד אני רוצה להיות בו, אבל הוא הכרחי.

הכרחי לשמחה האמיתית, לנוכחות, לאהבה וליצירה שבי.

וזה לא רק המטרה זו גם הדרך והאווירה שמסביב, שמלווה אותי בדרך למטרות שלי בחיים,

כי הדרך לא פחות חשובה מהתוצאה,

רוב החיים אני בדרך, בדרך לאנשהו,

בדרך לבית החלומי, לתפקיד הנחשק, לתואר, למטרה הבאה.

והרחם מתווה לי את הדרך.

גם אם קשה לי,

אנחנו שם יחד

ואני יודעת שאני שם בשבילה והיא גם תמיד שם בשבילי

והיא רק עושה את התפקיד שלה, להראות לי את הרוך העדינות והנוכחות בחיים שלי.

את העומק הרגשי והמצפן הפנימי שבי.

אני צריכה פשוט לא להתנגד. פשוט כמה שזה קשה,

וזה קשה כי יש התנגדות..

הראש והרחם במאבק לא מדובר. שהנסיון להבין אותו מצריך ממני עוד מסע שלם, עוד צלילה לעומק,

להבין מה מתחבא מהאחורי ההתנגדות.

אני מרגישה שההתנגדות באה להגן עלי.. אבל ממה?

ואם היא מגנה עלי אז אולי לא כדאי לשחרר אותה?

החלטתי לצלול לעומק ההתנגדות אבל על זה ארחיב בפרק הבא.

הפוסט פרק שלישי – מוח לב רחם הופיע לראשונה ב-עינת פישהיימר.

הבטן מתכווצת או השכמות והכתפיים, 

הלסת יכולה להיסגר מכיווץ.

כי לי זה קורה.

הכיווץ הזה, כיווץ לא רצוני. בכל פעם שיש קצת לחץ ומתח אפילו רגשי עם עצמי אני ישר מתכווצת. 

מתכווצת ונסגרת, וגם הנשימה שלי נעצרת או נהיית שטחית מאוד.

ובאותה תקופה של חיפוש פתרון לרחם שלי, נכנסתי קצת לעולם המודעות הרוחנית וחשבתי לנסות משם משהו שאולי יוכל להועיל לי.

מעולם לא עשיתי מדיטציה או נשימות, אבל הרגשתי שחלק גדול ממה שקורה לי בבטן התחתונה זה כיווץ.

יש שם כיווץ מסוים, החזקה של כל הבטן התחתונה, היא כמעט תמיד מכווצת.

חשבתי איך להרפות אותה, ובאופן טבעי הדבר הראשון שעשיתי איתה, זה נשימות עמוקות. 

נשימות עמוקות ואיטיות אל הבטן התחתונה שלי.

יותר מאוחר הבנתי שנשימות עמוקות לבטן התחתונה הן הנשימות התקינות, ככה הריאות מתמלאות באוויר כמו שצריך והגוף מקבל מספיק חמצן.

זה היה קשה בהתחלה, הבטן שלי הייתה מאוד מכווצת מהכאב והתרחבות נשמע כמו רעיון כואב וגרוע מאוד.

אבל הרגשתי שהכיווץ שלה רק יחמיר לי את המצב ואמרתי לעצמי ולה :

"אוקי, בואי ניתן צ'אנס של חודשיים שלושה ונראה אם יהיה שינוי ואם לא נתכווץ לנו בחזרה"

וזה מה שעשינו.

הדהים אותי איך שהכיווץ מתבקש מהכאב, 

הכיווץ זה חוסר יכולת לשחרר, זה לא להיות במקום וברגע הזה, 

זה להתנגד למציאות, זה לא לזרום.

והתרחבות זה שחרור והסכמה, זה זרימה ותנועה.

הרגשתי כמה קשה לי להיות בשחרור ובהסכמה לרגע הזה, לחיים האלה ולמצב הזה.

כמה קשה לנשום נשימות עמוקות ואיטיות.

אני מרגישה כמעט תמיד שאני רוצה לשלוט, לשלוט בכל פרט ופרט בחיי, קשה לי להפנים שאני לא שולטת בכלום. וזה כאב וכיווץ אותי יותר.

ניסיתי לנשום אליה, אל הרחם, אבל הרגשתי ממנה שהיא לא מוכנה לשחרר את הכעס, הכיווץ והכאב שיש בתוכה. ניסיתי שוב, אבל הפעם ניסיתי לשחרר את הרצון בשליטה אפילו לרגע אחד, והצלחתי, הצלחתי לשחרר את השליטה, הצלחתי להסכים להיות חסרת שליטה, ונשמתי נשימות עמוקות שקצת הרחיבו את הרחם ונתנו לה יותר מרחב בתוכי, מרחב לנשום ולהיות.

אחרי חודש חודשיים של נשימות וויתורים על השליטה שוב ושוב, הרגשתי לאט לאט הקלה בכאב, זאת לא הייתה הקלה גדולה אבל אפשר להגיד שהייתה תחושה שמשהו השתחרר.

ועשרה אחוזים מהכאבים נעלמו שזו התחלה טובה לנשימה ושחרור.. 

אבל כמובן שזה לא היה מספיק כדי להפסיק את שאר הכאב החזק.

הבנתי שצריך לעשות דברים נוספים, משהו אחר שיעזור לי להגיע אליה, לשחרר עוד את הכיווץ, אבל לא ידעתי מה ואיך.

לא ידעתי למה הכיווץ ממשיך להגיע? ולמה אני רוצה לשלוט כל הזמן ומה הקשר בין שליטה וכיווץ?

לא ידעתי אבל קפצתי לבריכה השאלות בקפיצת ראש מהירה, ובלי לחשוב יותר מידי.

קפצתי לשם בתקווה שיש שם מים, מים שיתנו לי חיים.

חיים ותשובות.

הסוף

הפוסט פרק שני – לנשום אל הכיווץ הופיע לראשונה ב-עינת פישהיימר.

הסיפור מתחיל לפני כעשר שנים 

כשהייתי בתיכון, 

די לא סבלתי את הרחם שלי, זאת אומרת, הרגשתי שהיא איבר מיותר.

את האמת, לא הרגשתי צורך לקבל מחזור כל חודש,

זה לא היה משמעותי בעיניי, 

ויותר מזה -זה סתם היה נראה לי כמו פשלה של הבריאה,

מין קונספט מוזר שכזה של איך דופקים את הנשים וגורמים להן לדמם ולסבול לפחות שבוע בחודש.

זאת היתה עוד דרך להוכיח לי שנשים תמיד צריכות לסבול יותר מהגברים,

ותכלס כאב לי. 

כאב לי מאוד.

 כל חודש הייתי מוצאת את עצמי נגררת בבוקר למטבח כדי לאכול משהו קטן ולקחת משכך כאבים, 

כדי שאוכל לשכך את הכאב הנורא הזה.

הייתי לוקחת משככי כאבים ברצף כל 4-5 שעות כשהרגשתי את הכאב מזדחל אלי,

ישר בלעתי את כדור "הפלא" שמעלים לי את הכאבים.

העברתי ככה את רוב ימי הווסת בזמן התיכון שלי, וכך גם בהמשך גם בשירות שלי, 

רציתי לחיות כמו כולן ולא רציתי לתת לווסת למנוע ממני לתפקד ולחיות.

זה נמשך כך תקופה ארוכה. 

אבל ביום אחד, יום ווסת סטנדרטי, כשקמתי מהמיטה כאובה מכאבי הווסת שלי, ולקחתי את המשכך כאבים, הכאב פשוט לא חלף.

וכאב לי, כאב לי מאוד. 

רציתי להתחיל את היום שלי אבל הרחם שלי עמדה חוצץ ביני לבין חיי החופש הנטולים מכאבים שלי.

רציתי לצאת ולחיות אבל לא יכולתי.

אז התעצבנתי, 

התעצבנתי על הרחם שלי, 

איבר מיותר ומעצבן שתוקע לי את כל החיים, ומונע ממני את החופש שאני מחפשת, 

תוקע אותי בבית עם הכאבים הללו, 

למה? למה זה קורה לי?

הייתי חסרת עצות, וברגע של כאב גדול אמרתי לעצמי 

"אוקי, בוא ננסה לדבר עם הרחם ולהסביר לה שכואב לי ושתפסיק"

אז ניסיתי

והיא כמובן לא ענתה

הייתה תחושה כזו של הלם, הרגשתי שהיא בשוק.

"לא יודעת.. אף פעם לא דיברנו.. מאיפה נפלת עלי עכשיו?"

וגם לא ממש ידעתי מה להגיד לה…

"היי…"?

אז פשוט ניגשתי ישר לעניין ואמרתי לה את מה שאני באמת מרגישה,

"אני שונאת אותך!"

"את איבר מיותר ותפסיקי להכאיב לי את הסיוט של החיים שלי!"

כמובן שהיא לא ענתה לי בחזרה.

הרגשתי שלא הייתה לה תשובה אבל היא כעסה. 

ידעתי שהיא כעסה, היא כל הזמן כועסת. כועסת ומכאיבה לי.

ניסיתי לפתוח איתה שוב כמה פעמים את שיחות השלום, ניסיתי לנהל את הסכסוך איתה בצורה יפה.

אמרתי לה: "תראי אני אשתמש בתחבושות מכותנה אורגנית ואביא לגוף שלי אוכל טוב ומזין ואשים עליך בקבוק חם ואת בתמורה לזה תפסיקי להכאיב לי"

מה אני אגיד לכן… 

הסכסוך הישראלי פלסטיני קטן ליד זה.

היא לא התרצתה והמשיכה בכל הכוח להכאיב לי.

 ידעתי שהיא כועסת אבל לא ידעתי על מה,

לנסות לדבר איתה זה כמו לנסות לדבר עם מתבגרת נוהמת,

כל מה שהיה לה הגיד זה מממממממממממ עצבני או גרררררררר כועס של "תעזבי אותי"

אז עזבתי אותה והטבעתי אותה במשככי כאבים יותר חזקים שהפכו להיות חברי הטובים עוד מימי התיכון.

משככי כאבים חזקים יותר VS רחם

משככי כאבים כפולים וחזקים לוקחים ובגדול. 

בינתיים ידעתי שהמצב שלה מחמיר ככל שהזמן עובר. והכי גרוע שהיא תקועה בתוכי, גורלי נקשר בגורלה.

ועוד כמה זמן גם המשככי כאבים החזקים יותר לא יעבדו, ואז מה אני יעשה?

בשלב מסוים כשהבנתי שהמצב מחמיר ואל הכאבים נוספו עם הזמן תופעות נוספות, וגם את משככי הכאבים כבר היה צריך להכפיל שוב, הבנתי שאולי כדאי לנקוט בשיטה אחרת. 

רציתי להטיב איתה ושנתחיל להסתדר, אבל לא ממש ידעתי איך. 

התחלתי לחפש רמז או משהו אפילו קטן שיטיב איתה, והדבר הראשון שמצאתי היה דווקא מתחת לאף שלי.

ואיתו התחלתי,

לנשום. 

כן, לנשום.

את נושמת?

כמובן, הרי אם את לא נושמת את לא פה, אבל איזה נשימות?

הופתעתי להבין ולראות שהנשימה שלי לא תקינה, רוב היום אני עוצרת את הנשימה שלי, הנשימה הופכת להיות שטחית ולא מתפשטת לי בגוף אלא נעצרת לי בראש.

אבל לא רק זה, בתוך הנשימה מצאתי עניין נוסף שגרם לרחם שלי לכאב, מבלי שבכלל שמתי לב.

אבל על זה נדבר כבר בפעם הבאה.

הפוסט המסע אל הרחם שלי – פרק ראשון הופיע לראשונה ב-עינת פישהיימר.